רכשנו את קוד המקור והתאמנו אותו לצרכים שלנו. ייתכן שההפלה של התשתית ב-2023 השפיעה על החלטת המוכר למכור, אבל לא היה לנו שום קשר לאירוע הזה ואנחנו לא יכולים לאשר מה הייתה ההשפעה שלו. פשוט רכשנו את הקוד והמשכנו הלאה. אנחנו לא מתעניינים בעבר או בעתיד של Trigona, אנחנו לא המשך של Trigona.

כן, זה מדויק. BlackNevas היא פעילות סגורה. אנחנו לא מנהלים תכנית שותפים. המעגל הפנימי שלנו מוגבל למספר קטן של צוותים מאומתים שמבינים את אופי העבודה ומוכנים לבצע כל משימה. עם זאת, קבוצות אחרות פונות אלינו לעיתים קרובות ומציעות שירותים או שיתופי פעולה. בעבר עבדנו בעצמנו כשותפים אצל קבוצות אחרות, בנינו קשרים חזקים עם רבים מהשותפים האלה ולאורך הזמן השתמשנו גם במספר סוגים של נוזקות, בהתאם ליעד ולמצב. מבחינת Initial Access, אנחנו לא מסתמכים על Access Brokers, אלא פועלים באמצעות רשת קטנה וסגורה של כאלו שעברו סינון ובשיטות נוספות, זה מאפשר לנו לשמור על שליטה לאורך כל שרשרת התקיפה.

אתה שואל את השאלות הנכונות. אבל בוא נהיה ברורים כבר מההתחלה - אנחנו לא מפרסמים את הטקטיקות המדויקות שלנו או את רשימת היעדים של מבצע מסוים. זה יהיה טיפשי. ובכל זאת, ההיגיון הכללי אמור להיות ברור, ולכן אענה בהרחבה אבל בלי לחשוף יותר מדי. האם הספקים נפרצו ושימשו כקרש קפיצה? לפעמים כן. לפעמים לא. כשאנחנו מציינים חברה שמספקת שירותי IT, זה לא תמיד אומר שפרצנו לשרתים שלה באופן ישיר. אנחנו מציינים אותה כי היא חלק מהשרשרת. אם לקוח משתמש בשירותים של אותו ספק והספק לא הגן על ערוצי הגישה שלו, זו נקודת כניסה עבורנו. אבל אם אנחנו פשוט מציינים את הספק בתקווה שלקוחות יתחילו לבטל איתו חוזים, גם זה עובד. לחץ הוא נשק. איך אנחנו מתחברים בפועל? לכל ספק IT רגיל יש גישת ניהול למערכות של הלקוחות שלו. VPN, התחברות מרחוק, כלי תמיכה, גיבויים, ניהול אנטי-וירוס ועוד ועוד. זה לא סוד. אם לספק יש הגנה חלשה, אין 2FA והסיסמאות נמצאות בקובץ משותף, אנחנו ננצל את זה. כשאנחנו נכנסים לקבלן אחד, הכול תלוי בארכיטקטורה. אולי נקבל גישה לרשת שלו, אולי נגנוב פרטי התחברות, ואולי נוכל להריץ פקודות מרחוק דרך קונסולת ה-RMM שלו אצל כל הלקוחות. אבל למהר ולשבור הכול בבת אחת זו היגיינה תפעולית גרועה. אנחנו לא רוצים לשרוף הכול בלילה אחד. אנחנו מעדיפים מעט אירועים אבל בולטים ומאומתים מאשר מאה אירועים לא מאומתים. אז ציינתם ספקים רק כדי להפעיל לחץ? גם זה. הקוראים שלך כנראה כבר שמו לב: אם אנחנו מפרסמים קבצים של לקוח אחד וכותבים "הושג דרך הקבלן הזה", הלקוחות האחרים של אותו קבלן מתחילים להילחץ עוד לפני שעשינו משהו. הם מפחדים גם אם המידע שלהם בכלל לא נפגע. זה אפקט פסיכולוגי שמרחיב את יכולת הלחץ שלנו. כשאנחנו מצביעים על הספק, אנחנו מציבים אותו בתפקיד האשם ואת הלקוחות שלו מול בחירה: "שלמו לנו או תתמודדו עם הקבלן שלכם". גישה לכמה ארגונים אפשר לקבל דרך ספק אחד? זה משתנה. חברה קטנה שמטפלת בהנהלת חשבונות וב-IT לעסקים קטנים מחזיקה בדרך כלל בין 5 ל-30 לקוחות. MSP בינוני מחזיק בין 50 ל-200. אם הספק הפריד כמו שצריך את הגישות, לא נקבל את כולם אבל אם הם משתמשים בדומיין משותף אחד ובאותה סיסמה בכל מקום, נקבל את כולם. לפעמים לקוח גדול אחד עם מידע בעל ערך שווה יותר מעשרים לקוחות קטנים. לכן אנחנו לא סופרים "מקסימום אפשרי". אנחנו סופרים "מקסימום נזק עם מינימום רעש". בשורה התחתונה: ציון שמות של ספקי IT באתר שלנו לא מצביע בהכרח על תקיפה שלהם. זו דרך לגרום לכל שאר הקרבנות לפקפק בספקים שלהם. אמון הוא הנכס הכי שברירי ב-IT, ואנחנו רק שמים עליו את האצבע.

מה שאתם רואים באתר זה רק חלון הראווה. אנחנו מחליטים מה להציג שם ומה להשאיר בחדר האחורי. במילים פשוטות, תדמיין שבתוך המבנה פועלים מספר צוותים אוטונומיים. נניח חמישה. כל אחד מהם סוגר בממוצע יעד אחד בשבוע. לא כל שבוע הוא מושלם. יש הפסקות, תקלות, ויעדים שהם "רועשים" מדי וצריך לנטוש אותם. אבל החשבון הבסיסי פשוט. חמישה צוותים. יעד אחד בשבוע לכל צוות. זה כבר מגיע ליותר מ-250 בשנה בקצב מלא. לא עבדנו שנה שלמה בקצב הזה, ואנחנו גם לא מפרסמים כמעט את כל מה שאנחנו עושים. לכן המספרים שאתם רואים הם אפילו לא חצי. הם קרובים יותר לרבע, ולפעמים אפילו פחות. שיעור התשלום הוא המדד היחיד שבאמת מעניין אותנו. הוא מספק. אם הוא היה יורד מתחת לרף מסוים, כבר היינו משנים את הגישה שלנו. כרגע הכול נמצא בגבולות הנורמליים. אני לא אתן לך את המספרים המדויקים. לא מתוך צניעות. פשוט אין בזה טעם. כל מה שאתה צריך להבין הוא שמה שנכנס למרחב הציבורי הוא לא דיווח. זה כלי לחץ. היקף הפעילות האמיתי נשאר בפנים.

אין לנו שום תפיסה רומנטית לגבי "אזורים מחוץ לתחום". יש רק חישוב של סיכון מול רווח. בתי ספר וארגוני חינוך מחזיקים בדרך כלל בהגנות חלשות, מערכות מיושנות וכמויות גדולות של מידע אישי. מבחינה תפעולית, זה הופך אותם ליעד אטרקטיבי. העובדה שהמידע כולל ילדים לא הופכת את היעד אוטומטית לבלתי נגיש. הגבולות שלנו שונים. אנחנו משתדלים להימנע מיעדים שבהם ההשלכות עלולות להביא לרמה לא פרופורציונלית של תשומת לב מצד רשויות אכיפה וכדו׳ כמו לדוגמה בתי חולים, תשתיות קריטיות שעלולות להביא לאובדן חיים מיידי, ומבנים ממשלתיים מסוימים ברמה גבוהה. לא מתוך הומניזם. מתוך פרגמטיות. מידע של ילדים הוא פשוט סוג נוסף של מידע. בעל ערך, רגיש ויעיל להפעלת לחץ במהלך משא ומתן. אנחנו לא בוחרים יעדים לפי גיל האנשים שהמידע שייך להם. אנחנו בוחרים אותם לפי נגישות ולפי המחיר הפוטנציאלי של האירוע. אם אתה מחפש הצדקה מוסרית, אין כזו. אנחנו לא ארגון צדקה ולא אבירים. אנחנו עושים כסף. עם זאת, אנחנו לא מפרסמים לציבור מידע מבתי ספר, אוניברסיטאות ובתי חולים.

לא באמת משנה איזו משלוש האפשרויות הייתה בשימוש. מה שחשוב הוא התוצאה. במקרה של Choithrams, היה בידינו חומר שהעמיד אחד מאנשי ה-IT שלהם במצב מאוד לא נעים. דברים אישיים, פיננסיים, דברים שרוב האנשים היו מעדיפים להשאיר מוסתרים. הבהרנו לו ששיתוף פעולה הוא האפשרות הכי פחות כואבת שעומדת בפניו. האם הוא כבר היה מועיל לפני ההצפנה, האם פנינו אליו לאחר שכבר חדרנו למערכת, או האם פשוט השתמשנו בחומר כמנוף לחץ כדי לאלץ אותו לשתף פעולה? אלה פרטים תפעוליים. אנחנו לא דנים בזה. אני רק אגיד לך ככה: כשיש לך משהו שיכול להרוס לאדם את החיים מחוץ לעבודה, הנכונות שלו להגן על החברה נוטה לרדת מהר מאוד. זה לא גיוס במובן הקלאסי. זו פשוט הפעלת לחץ. זה יעיל, זול ובדרך כלל עובד. אנחנו לא מסתמכים על insiders כשיטה המרכזית שלנו. אבל אם נקרית הזדמנות, אנחנו מנצלים אותה.

שותפויות הן הסדרים עסקיים, לא נדרי נישואים. Hunters יכולה לקבוע לעצמה כללים פנימיים שהיא רוצה לפעילות שלה. זה לא הופך אותם אוטומטית למדיניות שלנו. אנחנו לא רואים אף מדינה כ-off-limits מסיבות אידיאולוגיות או אישיות. כולל ישראל. ההחלטות מתקבלות באותה צורה שבה אנחנו מחליטים כל דבר אחר, סיכון מול פוטנציאל הרווח. אם יעד במדינה מסוימת מביא איתו תשומת לב גבוהה משמעותית מצד רשויות אכיפה, רעש דיפלומטי או סיבוכים תפעוליים, אנחנו לוקחים את זה בחשבון. לפעמים הסיכון מקובל. לפעמים לא. הגיאוגרפיה עצמה אף פעם אינה הגורם המכריע. רמת ההגנות של היעד, ערך המידע והסיכוי לתשלום הם כן. אידיאולוגיה היא מותרות לאנשים שלא צריכים לתת דין וחשבון על התוצאות.

ההגנות משתפרות וזה בלתי נמנע. הכלים משתפרים, זמני התגובה מתקצרים והמודעות עולה. מי שמצפה שהשיטות הישנות יעבדו לנצח כבר גמור. הגישה שלנו פשוטה: להתייחס לזה כמו לכל עסק תחרותי אחר שפועל תחת לחץ מתמיד. אנחנו לא מסתמכים לאורך זמן על טכניקה אחת, שיטת חדירה אחת או תשתית אחת. הכול מודולרי. כשמשהו מתחיל להישרף, וקטור גישה מסוים, ספק אחסון, ערוץ תשלום או אפילו המותג הציבורי, אנחנו זורקים אותו ומחליפים אותו. מהירות ההחלפה חשובה יותר משלמות. הישרדות לטווח ארוך מבוססת על שלושה דברים: בדיקה מתמדת של גישות חדשות עוד לפני שהישנות מפסיקות לעבוד לחלוטין. שמירה על core קטן ועל שכבה חיצונית שניתן להחליף. לא להיקשר רגשית לשום כלי, שותף או אפילו למותג הנוכחי. לחץ מצד רשויות אכיפה ותגובה מהירה יותר לאירועים הם פשוט חלק מסביבת הפעילות, כמו מזג אוויר. לא נלחמים במזג האוויר. בונים מה שצריך כדי שהגשם לא יעצור את העבודה.

כמובן. מי שלא משתמש כבר נשאר מאחור. בינה מלאכותית היא עוד כלי, כמו סורקים טובים יותר, כלי תרגום טובים יותר או דרכים טובות יותר למיין כמויות גדולות של מידע. אנחנו משתמשים בזה כשזה חוסך זמן או משפר תוצאות: ניתוח מידע שנאסף, עזרה בהתמודדות עם מחסומי שפה וזיהוי דפוסים שאדם עלול לפספס תחת לחץ זמן. אין בזה שום דבר מיסטי. באותו אופן שבו מגנים משתמשים ב-AI כדי לזהות אותנו מהר יותר, אנחנו משתמשים בו כדי לנוע מהר יותר מהזיהוי שלהם. זה מרוץ של יעילות. הצד שמסרב להשתמש בכלים החדשים מפסיד.

היו כמה. אחת שעדיין בולטת הייתה חברה בינונית, שלאחר שלושה ימים של משא ומתן ביקשה פתאום שנוכל לספק מכתב רשמי על "נייר המכתבים הרשמי" שלנו, שמאשר שהתקיפה הייתה פעולה מתוחכמת של מדינה ולא תוצאה של אבטחה גרועה שלהם. הם רצו להראות את זה לדירקטוריון ולחברת הביטוח כדי שמנהל ה-IT לא יפוטר. הם היו מוכנים לשלם את דמי הכופר המלאים, אבל רק אם נעזור להם לשכתב את האירוע בהתאם לצרכים שלהם. סירבנו לתת את המכתב והם שילמו בכל זאת. אנשים תחת לחץ מוצאים את הדרכים הכי מוזרות להגן על המעמד שלהם. כסף הוא לעיתים רחוקות הדבר היחיד שנמצא על השולחן.

רוב העצות משעממות, וזו בדיוק הסיבה שכל כך מעט אנשים פועלים לפיהן. אם חברה באמת רוצה לצמצם את הסיכוי להפוך ליעד, היא צריכה להפסיק להתייחס לאבטחה כמו checkbox של compliance. לתקן במהירות את הדברים הברורים. להסיר גישה מרחוק שאינה נחוצה. לאכוף MFA אמיתי בכל מקום שבו זה חשוב, לא כזה שאפשר לעקוף באמצעות עובד עייף והתראה בטלפון. להפריד את הרשת כך שחשבון אחד שנפרץ לא יפתח גישה לכל הארגון. לשמור גיבויים offline שנבדקו ושבאמת עובדים כשהכול מסביב עולה באש. ומעל הכול, להניח שמישהו כבר מסתכל עליכם. הארגונים שמחזיקים מעמד הם אלה שהופכים את עצמם ליעד שלא משתלם לתקוף. אלה שהופכים את עלות הפעולה לגבוהה מהתשואה הצפויה. אנחנו לא מבזבזים זמן על יעדים קשים כשיש יעדים קלים יותר. כל השאר, כלים נוצצים, דוחות יקרים, דשבורדים צבעוניים, זה משני. רוב הפריצות עדיין מתחילות ממשהו פשוט שנשאר פתוח מטעמי נוחות. תסגרו את הדברים הפשוטים ותורידו את עצמכם מרשימת ההזדמנויות האטרקטיביות. זה הכול. לא נדרש שום ידע סודי. רק משמעת.

לא ממש. רוב האנשים שיקראו את זה כבר יודעים איך המשחק עובד, או שבקרוב ידעו. אלה שעדיין חושבים שמדובר באידיאולוגיה, פוליטיקה או איזו הצהרה גדולה מבזבזים את הזמן שלהם. זה עסק. סיכון גבוה, רווחיות גבוהה, הסתגלות מתמדת. אם העוקבים שלך נמצאים בצד המגן, שישפרו את הבסיס, או שלא. השוק יסדר את זה בכל מקרה. אם הם פשוט סקרנים, עכשיו קיבלתם הצצה אל מאחורי הקלעים. זה פחות דרמטי ויותר שיטתי מכפי שהסיפורים בדרך כלל מציגים.