חלק 2️⃣

➖➖➖➖➖➖➖

ש: באתר שלכם מוצגים בערך 40 קורבנות. כמה ארגונים באמת נפרצו וכמה מהם שילמו את דמי הכופר?

ת: המה שאתם רואים באתר זה רק חלון הראווה. אנחנו מחליטים מה להציג שם ומה להשאיר בחדר האחורי. במילים פשוטות, תדמיין שבתוך המבנה פועלים מספר צוותים אוטונומיים. נניח חמישה. כל אחד מהם סוגר בממוצע יעד אחד בשבוע. לא כל שבוע הוא מושלם. יש הפסקות, תקלות, ויעדים שהם "רועשים" מדי וצריך לנטוש אותם. אבל החשבון הבסיסי פשוט. חמישה צוותים. יעד אחד בשבוע לכל צוות. זה כבר מגיע ליותר מ-250 בשנה בקצב מלא.

לא עבדנו שנה שלמה בקצב הזה, ואנחנו גם לא מפרסמים כמעט את כל מה שאנחנו עושים. לכן המספרים שאתם רואים הם אפילו לא חצי. הם קרובים יותר לרבע, ולפעמים אפילו פחות.

שיעור התשלום הוא המדד היחיד שבאמת מעניין אותנו. הוא מספק. אם הוא היה יורד מתחת לרף מסוים, כבר היינו משנים את הגישה שלנו. כרגע הכול נמצא בגבולות הנורמליים.
אני לא אתן לך את המספרים המדויקים. לא מתוך צניעות. פשוט אין בזה טעם. כל מה שאתה צריך להבין הוא שמה שנכנס למרחב הציבורי הוא לא דיווח. זה כלי לחץ. היקף הפעילות האמיתי נשאר בפנים.

ש: אחד הקרבנות שלכם הוא הארגון החינוכי LEARN. לאחר הפרסום שלכם הארגון דיווח כי המידע שנחשף כולל מספרי ביטוח לאומי, אבחנות רפואוית, מוגבלויות, היסטוריה רפואית, מרשמים ועוד לא מעט מידע רגיש.
האם ילדים, בתי ספר או מידע רפואי נמצאים מבחינתכם מחוץ לתחום? אם לא, מה הגבולות שאתם כן מציבים?

ת: אין לנו שום תפיסה רומנטית לגבי "אזורים מחוץ לתחום". יש רק חישוב של סיכון מול רווח.

בתי ספר וארגוני חינוך מחזיקים בדרך כלל בהגנות חלשות, מערכות מיושנות וכמויות גדולות של מידע אישי. מבחינה תפעולית, זה הופך אותם ליעד אטרקטיבי. העובדה שהמידע כולל ילדים לא הופכת את היעד אוטומטית לבלתי נגיש.

הגבולות שלנו שונים. אנחנו משתדלים להימנע מיעדים שבהם ההשלכות עלולות להביא לרמה לא פרופורציונלית של תשומת לב מצד רשויות אכיפה וכדו׳ כמו לדוגמה בתי חולים, תשתיות קריטיות שעלולות להביא לאובדן חיים מיידי, ומבנים ממשלתיים מסוימים ברמה גבוהה. לא מתוך הומניזם. מתוך פרגמטיות.

מידע של ילדים הוא פשוט סוג נוסף של מידע. בעל ערך, רגיש ויעיל להפעלת לחץ במהלך משא ומתן. אנחנו לא בוחרים יעדים לפי גיל האנשים שהמידע שייך להם. אנחנו בוחרים אותם לפי נגישות ולפי המחיר הפוטנציאלי של האירוע.
אם אתה מחפש הצדקה מוסרית, אין כזו. אנחנו לא ארגון צדקה ולא אבירים. אנחנו עושים כסף. עם זאת, אנחנו לא מפרסמים לציבור מידע מבתי ספר, אוניברסיטאות ובתי חולים.

ש: באחד הפרסומיםש שלכם כתבתם שאפשר "לאלץ" עובד IT של החברה שהותקפה לשתף פעולה, משום שהיה ברשותכם מידע מפליל או מביך מאוד לגביו. האם אותו אדם כבר פעל כ-insider לפני הפריצה, האם גייסתם אותו לאחר מכן, או שפשוט ניסתם לסחוט אותו?

ת: לא באמת משנה איזו משלוש האפשרויות הייתה בשימוש. מה שחשוב הוא התוצאה. במקרה של Choithrams היה בידינו חומר שהעמיד אחד מאנשי ה-IT שלהם במצב מאוד לא נעים. דברים אישיים, פיננסיים, דברים שרוב האנשים היו מעדיפים להשאיר מוסתרים.
הבהרנו לו ששיתוף פעולה הוא האפשרות הכי פחות כואבת שעומדת בפניו. האם הוא כבר היה מועיל לפני ההצפנה, האם פנינו אליו לאחר שכבר חדרנו למערכת, או האם פשוט השתמשנו בחומר כמנוף לחץ כדי לאלץ אותו לשתף פעולה? אלה פרטים תפעוליים. אנחנו לא דנים בזה.
אני רק אגיד לך ככה: כשיש לך משהו שיכול להרוס לאדם את החיים מחוץ לעבודה, הנכונות שלו להגן על החברה נוטה לרדת מהר מאוד. זה לא גיוס במובן הקלאסי. זו פשוט הפעלת לחץ. זה יעיל, זול ובדרך כלל עובד. אנחנו לא מסתמכים על insiders כשיטה המרכזית שלנו. אבל אם נקרית הזדמנות, אנחנו מנצלים אותה.

ש: בעבר היה לכם שת״פ לשיתוף עם קבוצת Hunters, שהצהירה בפומבי שהיא לא תתקוף ארגונים ישראליים. האם אתם חולקים את אותה עמדה ורואים בישראל יעד מחוץ לתחום? אם כן, למה?

ת: שותפויות הן הסדרים עסקיים, לא נדרי נישואים. Hunters יכולה לקבוע לעצמה כללים פנימיים שהיא רוצה לפעילות שלה. זה לא הופך אותם אוטומטית למדיניות שלנו.

אנחנו לא רואים אף מדינה כ-off-limits מסיבות אידיאולוגיות או אישיות. כולל ישראל. ההחלטות מתקבלות באותה צורה שבה אנחנו מחליטים כל דבר אחר, סיכון מול פוטנציאל הרווח.
אם יעד במדינה מסוימת מביא איתו תשומת לב גבוהה משמעותית מצד רשויות אכיפה, רעש דיפלומטי או סיבוכים תפעוליים, אנחנו לוקחים את זה בחשבון. לפעמים הסיכון מקובל. לפעמים לא. הגיאוגרפיה עצמה אף פעם אינה הגורם המכריע. רמת ההגנות של היעד, ערך המידע והסיכוי לתשלום הם כן.
אידיאולוגיה היא מותרות לאנשים שלא צריכים לתת דין וחשבון על התוצאות.

חלק 3 ואחרון בפוסט הבא.